הפעם בחרתי לשתף אתכם בסיפור אישי קצר:
היה זה ערב שגרתי בבית. אחרי יום עמוס בעבודה ובטיפול בילדים, מצאתי את עצמי מתוחה, שקטה וכועסת בלי לדעת בדיוק למה. בעלי ניסה לשאול מה קרה, אבל עניתי לו בחצי קול, "הכל בסדר". אבל זה לא היה בסדר. בפנים הרגשתי מרוקנת, מתוסכלת, ו… לבד.
הוא הבין שמשהו עובר עליי ולא וויתר. הוא התיישב לידי ואמר בשקט: "אני יודע שאת אומרת שהכל בסדר, אבל אני מרגיש שאת לא באמת איתי עכשיו. בבקשה, תשתפי אותי במה שאת מרגישה. אני כאן להקשיב, בלי לשפוט".
המילים הפשוטות האלה – "אני כאן להקשיב" – פתחו משהו בתוכי.
במקום להמשיך להסתיר את מה שהרגשתי, העזתי להגיד לו את האמת: "אני מרגישה שהכל נופל עליי. אני מותשת. לפעמים אני מרגישה שאני לבד במרוץ הזה של הבית, הילדים, החיים." במקום להיכנס להגנה או להסביר כמה גם לו קשה, הוא רק הקשיב. כשהוא ענה, הוא אמר: "אני כל כך מצטער שאת מרגישה ככה. אני כאן איתך ואני רוצה לעזור לך. בואי נחשוב יחד איך להקל עלייך."
השיחה הזו שינתה את מערכת היחסים שלנו, היא לימדה אותי כמה כוח יש בתקשורת פתוחה וכנה וכמה חשוב לתת מקום אמיתי לרגשות – בלי פחד מהתגובה של הצד השני. מאז, בכל פעם שמשהו מטריד אותי או אותנו, אני נזכרת בערב ההוא, ומתעקשת לשתף, גם כשזה לא קל. כי הבנתי: כשאנחנו פותחים את הלב, אנחנו לא רק מחזקים את הקשר – אנחנו מצילים אותו.
כולנו מתמודדים עם אתגרי תקשורת – וזה בסדר, השאלה איך אנחנו מתמודדים איתם ולאן אנחנו בוחרים לקחת אותם? תקשורת מכילה היא כזו שנותנת מקום, שמאפשרת קבלה ונתינה, שבונה אמון הדדי, שתומכת ונותנת לנו להיות מי שאנחנו באמת. תקשורת היא הגשר בין הלבבות שלנו. גשר זה יכול להיות חזק או רעוע. בעזרת השם נלמד איך לבנות אותו יחד.